שתיקה רועמת 

שתיקה רועמת

יש דברים שנאמרים בקול רם ויש דברים שנאמרים בשתיקה רועמת.

לא מעט אנשים בוחרים בשיטת "השתיקה" כדרך התמודדות עם מגוון מצבים החל ממבוכה, כעס, עלבון , התרגשות, חוסר אונים ועוד.

מה יש בה בשתיקה שהיא נתפסת בעיני רבים כדרך הטובה ביותר להגיב? או לכל הפחות הדרך הטובה ביותר שהם יכולים להגיב באמצעותה, כאילו אין דרך אחרת. למה להגיב באופן מילולי, לדבר ולשתף בדעתנו וברגשותינו אודות המצב, נתפס כפחות יעיל, עדיף לשתוק – להתבשל במיץ של עצמנו?

בואו נדבר על זה רגע, אני מסכימה שלא כל אמרה של משהו בסביבתנו באמת שווה תגובה, לא תמיד השיחה ראויה שניקח בה חלק, לפעמים כבר אמרנו את מה שיש לנו להגיד ואין צורך חזור על זה יותר מידי פעמים. בהנחה שהמסר שהעברנו הוא מסר ברור, לא החזרה עליו היא שתאפשר לצד השני לקלוט אותו, לעיתים זה הזמן שיאפשר זאת ואו המוכנות של הצד השני לקלוט את המסר שהעברנו, ולא את זה שהוא חושב שהעברנו – ויש הבדל משמעותי בין השניים.

במידה והמלל כבר נאמר, התקיימה שיחה ואף דיון בנושא, ייתכן שהשקט שנבחר בו – יאפשר שינוי, הבנה, קליטה של המסר וחלחולו עד לשכבות העמוקות מטה משם תבוא התובנה המשמעותית. נבחר בשקט כאשר הוא משרת אותנו ולא כאשר הוא משתלט עלינו ולא מאפשר לנו לבחור בעוד אמצעים לפתרון המצב, כאלה שהם ממש לא בסט ההרגלים שלנו אבל בהחלט יכולים לשרת אותנו, באמת לשרת אותנו.

שמתי לב שהבחירה בשקט, באה הרבה פעמים כתגובה כוחנית כלפי האדם האחר. תגובה שהיא פוגענית לטעמי כמעט (אם לא יותר) כמו תגובה צעקנית. היכולת להתעלם מאדם אחר במובן של "לראות דרכו" היא יכולת שאיננה ברורה לי. אני בעד להתמודד, להגיד מה שיש, בצורה מכובדת ומכבדת, לא חייב להיות נעים, אבל עדין מכבד ומכובד. לא יכולה להבין את השתיקות הרועמות האלו, ברור לי כשמש שיש שם ים של מילים שלא נאמרות, מסרים משובשים שרק מעבים את הסכסוך ובונים רשת של אי הבנות, למה? מה המטרה? אני מעדיפה פתרון פשוט יותר, אומנם מאתגר, חשוף יותר אך יחד עם זאת נתפס בעיני כאחראי יותר, מאפשר, כנה ואמיתי ואלו ערכים שחשובים לי. האמת לא חייבת להיות נעימה, אבל יותר קל להתמודד איתה כשהיא "על השולחן" כשמתמודדים עם מה שיש, עם עובדות ולא עם דעות. מה שבאמת קרה ולא מה שאני חושבת שקרה.

"השתיקה הרועמת" בין אנשים מופיעה גם כתגובה המעידה על כך שמעורב בסכסוך גורם נוסף הלא הוא "האגו" , זה שלא נותן לנו לפעמים להיות הראשונים שיפרו את השקט. זה שאומר לנו שמי שרוצה לדבר איתנו שיבוא אלינו, מה פתאום שאנחנו נרד אליו? זה שמטעה אותנו וגורם לנו לחשוב שלדבר זו חולשה ולפעול בתוך שריון "פאסון" קשוח ומעמיד פנים שלא אכפת לו, כאילו שזה יותר טוב. גם לי כמו לכל אחד מאיתנו יש אגו ויש מה שנקרא "כבוד עצמי" – אני חושבת שאנחנו צריכים לנהל אותו ולא הוא אותנו.

silence treatment"" – הטיפול השקט, הוא רחוק בעיני מלטפל בבעיה הנוצרת ביחסים בין אנשים.

במקום לטפל בבעיה הוא מחמיר אותה עוד יותר, מחריף ומקצין עמדות, מחשבות, תחושות ורגשות. כך נוצר מצב בו כל אחד מתבצר בעמדתו ואין מקום לשיחה הוגנת בין בני הזוג, בין חברים, הורים לילדיהם, אחים, שותפים לעבודה ובעצם כל מערכת יחסים כלשהיא. השקט הזה מזמין איתו ניכור וריחוק שככל שהזמן עובר קשה מאוד לגשר עליו ועל הפערים שנוצרים במערכת היחסים הרלוונטית.

הכלל החשוב שאני ממליצה לכל אחד מאיתנו לאמץ  ולפעול לפיו הוא לשים סימן שאלה. אנו נוטים לא פעם לדבר בסימני קריאה, "הוא לא מבין אותי!", "היא חושבת שאני....!", מדבריו הבנתי ש...!" אני מציעה להתאמן על היכולת להטיל ספק, לשאול שאלות במקום להניח הנחות, לחקור במקום להסתפק במסקנות חלקיות , המבוססות בעיקר על מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים.

מערכות יחסים רבות מתקלקלות בעקבות השתיקה הרועמת, בני האדם בוחרים לשתוק במקום להתמודד ולהתעמת, להגיד מה שיש להם על הלב ולהיות מוכנים לפתור את הבעיה או לפחות להכיר בה.

שתיקה רועמת מעצם היותה איננה מאפשרת שקט אמיתי מפני שהיא מלווה באנרגיה שלילית, במתח, באי נעימות . אפשר לעבוד על זה, לדעת לדבר על הדברים הקשים, לדעת לפתח שיחה ובעיקר – לדעת לבחור בדרך שתשרת אותנו, אפשר בהחלט ונכון לעיתים לשתוק, אך חשוב לבחור בשקט או במילים בכדי להשיג את מה שאנחנו רוצים, להעביר את המסר שאנו רוצים להעביר, ליצור שקט אמיתי בחיינו ולהעלות את איכות התקשורת במערכות היחסים בחיינו ומעצם כך את איכות חיינו.

אינני מדבר כי יש לי כוח לדבר; אני מדבר כי אין לי כוח לשתוק.

- הרב קוק